במדינת ישראל נושא גיוס נשים לצה"ל שנוי במחלוקת גדולה, ובעיקר נושא גיוס בנות דתיות מצוי במחלוקת גדולה. וכל צד טוען אחרת- מצד אחד, נשים לא צריכות להתגייס לצה"ל אלא לעשות שירות לאומי, והצד השני מאמין בהעצמת נשים וחיזוק מעמדן בחברה דרך שירות צבאי.
שאלת המחקר שלי היא מה דעת הרבנים בזרם הציונות הדתית לגבי גיוס בנות דתיות לצה"ל.
בסקירה הנ"ל אסקור את תוכן החוק גיוס חובה במדינה, מהו זרם הציונות הדתית ומה דעתם לגבי גיוס נשים לצה"ל, מהו השירות הלאומי, ומה עדיף- שירות לאומי או שירות צבאי? בחרתי לסקר ולבדוק את נושאים אלו כיוון שזהו נושא שנתקלתי בו הרבה במהלך התיכון, הוא השפיע עלי ועל החלטותיי לעתיד, הוא עניין אותי מאוד ולכן רציתי לחקור אותו.
חוק גיוס חובה במדינת ישראל
במדינת ישראל ישנו חוק גיוס חובה לכל בני הנוער המגיעים לגיל 18.
שירות בצה"ל הוא בגדר חובה לאזרחי ישראל ומוסדר בעיקר באמצעות חוק שירות ביטחון. כן חלות על המשרתים בצה"ל פקודות מטכ"ל והוראות הפיקוד העליון . שירות זה מתחיל עם הגיוס לצה"ל, של תושב ישראל שהגיע לגיל 18 שנה. עם סיום השירות מקבל המשתחרר תעודת שחרור משירות צבאי.
משך השירות הוא לגברים שנתיים ושמונה ולנשים שנתיים ושש.
מדינת ישראל היא אחת מהמדינות הבודדות בה חוק גיוס חובה תקף גם על הנשים.
עם הקמת צה"ל ופירוק המחתרות בשנת 1948, הוחלט לגייס גם נשים מכוח חוק גיוס חובה, צעד חריג שנבע מהעדר כוח אדם מספק ולאור התפיסה שניסה להנחיל בן גוריון של "צבא העם". עם הזמן, ובעיקר בעשורים האחרונים, נכנס גם המושג שוויון למשוואה ויותר תפקידים נפתחו לשירות נשים. בעוד ששני השיקולים הראשונים יכולים להשתנות בהתאם לנקודות מבט שונות וצרכים של הצבא.
את ההחלטה לגייס נשים לצה״ל במסגרת גיוס חובה נימק ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, בשני טעמים: גיוס החובה שירת את צורכי הביטחון של המדינה העברית הצעירה שנזקקה לכל כוח האדם האפשרי כדי להגן על הבית; ומחויבותו של הצבא לעקרון השוויון.
אמנם לאורך השנים לא כל התפקידים שהיו פתוחים לגברים היו פתוחים גם לנשים, נשים לא יכלו לשרת בשירות קרבי בכלל בתחילת הקמת צה"ל שלא כמו בתקופת המחתרות שבו היו נשים לוחמות כתף אל כתף לצד גברים, אחים ואחיות לנשק. ישנם שלושה גורמים אשר משפיעים על השוויון בשירות הנשים בצה"ל והם:
א. תפיסת הצבא כצבא העם.
ב. צורכי ביטחון
ג. תהליכים חברתיים אשר תורמים לשוויון מגדרי או חותרים תחתיו.
מה שהשפיע רבות על תהליך השוויון בגיוס של נשים בצה"ל הייתה הגדלה משמעותית בקרב הדתיים
הלאומיים אשר התגייסו לשירות קרבי ויצאו לקצונה.
זרם הציונות הדתית
הציונות הדתית היא זרם אידאולוגי בתנועה הציונית המבסס את התמיכה בלאומיות היהודית ובהקמת מדינה ליהודים כחובה הנובעת מתורת ישראל ושם דגש על הפן היהודי בציונות. בניגוד להשקפה החרדית, שלפיה גאולת העם והארץ יתקיימו רק עם ביאת המשיח, תומכת הציונות הדתית במעשה אנושי להשגת ריבונות יהודית ורבים בה רואים בהקמת מדינת ישראל אתחלתא דגאולה. הציונות הדתית רואה את שורשיה ההיסטוריים במקורותיו של עם ישראל החל מתקופת המקרא ואילך. רבים בציונות הדתית מדברים על שילוב שלושת הערכים של תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.
חברי המגזר בחברה הישראלית הדוגל באידאולוגיית הציונות הדתית נקראים "הדתיים הלאומיים" או "הכיפות הסרוגות".
לאחר מלחמת יום הכיפורים החל זרם מוגבר של דתיים לאומיים להתגייס ליחידות קרביות בצה"ל. בסוף שנות השמונים החלו לקום מכינות קדם-צבאיות תורניות המכשירות מבחינה רוחנית דתיים לאומיים לשירות מלא בצה"ל ומעודדות אותם לתרום ככל האפשר. לאבי המכינות נחשב הרב אלי סדן, שהקים את המכינה הראשונה, מכינת בני דוד ביישוב עלי. עוד קודם וגם לאחר מכן הוקמו ישיבות הסדר רבות, המשלבות במסלול של חמש שנים שירות קרבי מקוצר עם לימוד תורני. עקב צעדים אלה, גדל אחוז החיילים הדתיים לאומיים המשרתים ביחידות הקרביות של צה"ל. השירות הצבאי הפך לרכיב מכונן בדמותו הרוחנית והחברתית של הצעיר הציוני הדתי.
כיום, הכיפות הסרוגות מהווים חלק ניכר בשדרת הפיקוד הזוטרה והבינונית של היחידות הקרביות בצה"ל, ויש להם נוכחות מוגברת ביחידות המובחרות של הצבא. ב-2007 פורסם כי כ-40 אחוזים מבוגרי קורס קצינים הם דתיים לאומיים ומאז האחוזים עולים.
בציונות הדתית ראו בכך תופעה מבורכת המעידה על כך שהכיפות הסרוגות נטלו את מקומם של בני הקיבוצים בתפקיד המסורתי של "החלוץ שלפני המחנה" והעלית האיכותית של המחנה הציוני, המוביל בהנהגה ובתרומה למדינה ולחברה.
בשמאל החילוני היו שהביעו חשש ממגמה זאת, בטענה שהדתיים הלאומיים משתלטים על תפקידי מפתח בצבא, ושהשתלטות כזו עלולה לסכן את המדינה במקרה של התנגשות אידאולוגית בין פסיקות הלכה של רבנים לפקודות צבאיות, בפרט על רקע הוראתם של רבנים דתיים לאומיים בולטים כי על החיילים הדתיים לסרב פקודה לפנות יהודים מבתיהם בתוכנית ההתנתקות ובמקרים של פינוי מאחזים.
הסוציולוג הצבאי-פוליטי ד"ר יגיל לוי אף התבטא בבטאון "במחנה" כי "זהו מסלול מסוכן, כי המשימה מקבלת את הכותרת של קידוש השם, דבר שמאפיין ארגוני טרור"[14]. רבים בציונות הדתית סברו כי טענה זו נגועה בצביעות, שכן אנשי שמאל קראו כבר בשנות ה-80 לסירוב פקודה במקרה של פינוי ערבים מבתיהם. ולמעשה, בזמן פינוי גוש קטיף ועל אף קריאותיהם של רבנים בכירים בציונות הדתית, ובראשם הרב אברהם שפירא והרב מרדכי אליהו, רק מעטים נענו לכך, ורוב החיילים בני הציבור הדתי לאומי לא סירבו פקודה.
סוגיית גיוס נשים בציונות הדתית
עם הקמתה של מדינת ישראל עלתה לדיון ציבורי השאלה ביחס לגיוס נשים לצה"ל. הציונות הדתית התעסקה מהשלב הראשון בסוגיה זו והציגה עמדות שונות לאורך השנים הנובעות מהאופן שבו היא תופסת את יחסה אל המדינה, הצבא ומקומה של האישה בחברה המודרנית. ניתן לומר כי האופן שבו הציונות הדתית התמודדה עם שאלה זו יכול להאיר סוגיות נוספות הנוגעות בעמדות הבסיס של חברה זו: המשכיות של מסורת הטבועה בה אל מול החדשנות הקיימת בה, שאלות של סמכות תורנית לעומת סמכות ריבונית, היחס בין עולם הרוח לעולם המעשה, התמודדות עם ערכים כמו שוויון לבין תפיסה היררכית בכלל, ומעמד האישה בפרט. בשנים האחרונות נכתב הרבה על מקומה של הציונות הדתית בחברה הישראלית ועל הכיוון אליה קולות אחדים טוענים כי קשה לראות את החברה הציונית דתית כמקשה אחת, הולכת חברה זו. ויש לראות בה קבוצות שונות המושכות לכיוונים שונים. אף על פי כן למרות ההטרוגניות יש עדיין סוגיות ותחומים שחוצים תת מגזרים, והם משמשים כבסיס המאחד את הציבור הזה. בסיס זה כולל מוסדות של הציונות הדתית שעדיין מאגדים את הזרם המרכזי בציונות הדתית, והם המהווים את המושא למחקר זה.על מנת לעמוד על יחסה של הציונות הדתית לגיוס הנשים, עסקתי כרקע למחקר ביחס של הציונות הדתית לסוגיות עומק הנושקות לנושא זה: מקומו של השירות הצבאי בתפיסה הציונית דתית ויחסה של הציונות הדתית לנשים. לאחר הרקע מוצגים הנתונים של גיוס בנות דתיות לאורך השנים, נתונים המראים על מגמת עליה בשנים האחרונות של בנות דתיות. שינוי זה התרחש בניגוד לדעת הנהגת הציבור )מחנכים, רבנים, פוליטיקאים( ועל כן בחנו את השינוי שנוצר עקב כך אצל הנהגה זו. תגובתה של הנהגת הציבור היתה משני סוגים: חלקה החל להתיר ואף לעודד את גיוס הבנות מתוך הבנה שניתן לשמור על מקומה של הבת הדתית בשירות הצבאי, וחלקה דווקא ביקש להחמיר ולהחריף את הביטויים כנגד הגיוס על מנת לסכור את השטף. בעבודה זו בא לידי ביטוי הפער בין עמדות הממסד הרשמי של החברה הציונית דתית לבין כלל הציבור שאינו מקבל באופן מלא את עמדות הממסד. פער זה נותן תמונת מבט על המבנה ההיררכי בתוך החברה הציונית דתית והשינויים המתוארים בעבודה זו קשורים במידה רבה למתח הזה. שינויים אלו באים לידי ביטוי במספר תחומים(חינוך רבנות ופוליטיקה) ויכולים לתת לנו זווית מבט חדשה על המקום אליו הולכת בעתיד חברה זו.
בציבור הציוני דתי יש משקל גדול לרבנים ואנשי הרוח. פסקי ההלכה וההתייחסויות שניתנו במשך השנים לסוגיה זו הם רבים, מה שמראה על חשיבות הסוגיה בציבור זה.
לאורך השנים הציונות הדתית ראתה את עצמה כמחויבת לפסקים שלה(, רבנות הקיבוץ הדתי, ומועצת הרבנות הראשית). עמדות והשקפות עולם של מובילי דעה בציבור הדתי לאומי ביחס לסוגיה זו של גיוס נשים. הצגה כרונולוגית של עמדות אלה מאפשרת לראות כיצד הגיב הממסד הציוני דתי לשינויים שחלו בפועל, כאשר מספר הבנות המתגייסות גדל חרף התנגדותו לתופעה זו.
במשך השנים התנגדו הרבנים הציונים דתיים לשירות צבאי של בנות מכל סוג שהוא. ההתנגדות הרבנית ואינו מרמז על אפשרות קיומן של דעות נוספות בציונות הדתית. החוקרות כותבות: "הממסד הדתי-רבני התנגד הן אף מביאות את פסיקתם של הרבנים הראשיים לשעבר, 17 לגיוס של נשים דתיות מאז ומעולם". הרב מרדכי אליהו והרב אברהם שפירא הקוראים לכל הבנות לא להתגייס, ולכל המוסדות החינוכיים להימנע מגיוס בנות לצבא. סטופל ופריש מביאים במחקרם סקירה של רבנים בולטים שהובילו את הדעה בעניין זה: הרבנים צבי פסח פרנק, מרדכי אליהו, אברהם שפירא, שלמה אבינר, הם אינם מזכירים כל התנגדות. כותב קלמן נוימן שרוב הרבנים הציונים דתיים התנגדו לחיוב הבנות התנגדות זו שכאמור להתגייס, אף שלא התבטאו בעניין באותה חריפות כמו הרבנים החרדים.
אז אכן התשובה אינה מנוסחת במפורש אך – זוהי הפרשנות הראויה של רוב ככל הרבנים בימינו, כולל אלו שצה"ל יקר ללבם ואנוכי הקטן בתוכם, לפסוק "קדושים תהיו". הקדושה, כהגדרת רש"י , החובה לשמור מרחק מאיסורים בכלל ומאיסורים שבתחום הצניעות בפרט. הערכת המצב הרווחת בקרב אנשי תורה וצבא, על סמך הניסיון האישי וקריאת דו"חות ומחקרים, היא ששירות נשים בצה"ל כיום קרוב מדי לתקלות ונזקו גדול בהרבה מתועלתו מנקודת מבט תורנית , ולכן שיקול הדעת מכריע לשלילה גורפת.
הנזק האפשרי הוא לקיום כלל התורה ומצוותיה, אבל דגש מיוחד, על פי הוראת התורה למחנה הצבא היהודי , צריך להינתן על נושא הצניעות. היה טוב יותר וצנוע יותר שלא לעסוק יתר על המידה בנושא זה, אבל כנראה אין ברירה.
צריך לומר בקול את הידוע לכול: ניבול הפה שניתן לשמוע ביום מילואים ממוצע שקול לתקופה ארוכה באזרחות, ורמיזות מיניות הן דבר שבשגרה. סקרים מלמדים שרובן המכריע לא מדווחות, ובדרך כלל הן גם לא נתפסות על ידי הקרבן כהטרדה, ולפעמים אפילו כמחמאה. וזהו החמור ביותר – הפנמה והטמעה של נורמות של חוסר צניעות כדרך חיים שגרתית ומקובלת. דוגמה קטנטונת שעל פי כל הגדרה איננה מגיעה לכלל הטרדה ולמיטב הכרתי ועל פי מחקרים היא תופעה יום־יומית ונרחבת: מישהו נדרש, כמילואימניק נשוי, לשטוף כלים בתורנות מטבח, והוראת הרס"ר כללה דברי תנחומים: "נצ'פר אותך, לידך תהיה חיילת ולא חייל"… מי מוכנה להיות חיילת השעשוע?!
למרבה הצער, באופן בסיסי צה"ל אינו מחויב לקוד אתי של צניעות כהלכה, והוא נתון ללא הרף תחת מכבש לחצים של בעלי אג'נדה חילונית קיצונית שמתנגדת לכל הבחנה מגדרית. לפיכך, כל השקעה חריגה במסלולים ייחודיים תהיה תלויה באינטרסים המתחלפים. זה קורה במסלול ההסדר ומתחיל לקרות גם במסלולים לגיוס חרדים. התנאים המיוחדים שהובטחו להם לא מעוגנים בחוק וקיימת שחיקה בקיומם. מה לעשות, המגמה לגייס גברים ונשים יראי שמים לא עולה בקנה אחד עם המגמה הכללית – מסיבות חברתיות־אידיאולוגיות! – לשלב בחורים ובחורות יחדיו כמעט בכל מסלולי השירות. הרוח הנושבת והמוצהרת היא שבכל נקודת חיכוך יד "השירות המשותף" תהיה על העליונה.
מעבר לכך, בדרך כלל הבנות ה"חזקות" יותר הן אלה שהולכות לתפקידים השמורים־יחסית, ואילו כאשר בת מ"עמך ישראל" מתלבטת האם ללכת לצבא ורואה את ה"חזקות" מתגייסות – הדבר משפיע מאוד על בחירתה גם במסלולים בעייתיים הרבה יותר.
סוגיית גיוס הבנות הדתיות נמצאת בקידמת הבמה של הציבוריות הדתית, ואפילו הישראלית. הרב בן-דוד טוען כי הציונות הדתית בשלה לפעול בתוך המרחב הישראלי המגוון, ולא רק בתוך מסגרות מגזריות צרות.
הדיון בנושא של שירות נשים דתיות בצה"ל מעורר ומשקף שאלות נרחבות הרבה יותר מאשר מעמדו של הצבא בחברה הישראלית ומאשר מקומו של "מיתוס הלוחם" בכינון הישראליות. מה גם שתפקידים איכותיים רבים, המוצעים בצבא לנשים, אינם נחשבים תפקידי לחימה מובהקים, וחלקם אף אינם קשורים ללחימה אפילו באופן עקיף (דוגמת תפקידי חינוך והוראה לסוגיהם).
לכאורה, בלב התנגדותו של הממסד הרבני להתגייסותן של צעירות דתיות לצבא, ניצבת השאלה ההלכתית. אך לאמיתו של דבר, סוד גלוי הוא, במסגרת השיח הפנים-רבני לפחות, ששירות צבאי לנשים איננו מהווה סוגיה הלכתית של ממש. מדובר בסוגיה תרבותית וציבורית בעלת השלכות ומשמעויות כבדות משקל, אך בהחלט לא סוגיה הלכתית פורמלית. הנימוקים ההלכתיים המובאים כדי להגן על הטענה לקיומו של איסור הלכתי בשירות צבאי, הם במידה רבה תלויים על בלימה, ולעתים מביכים ממש. כך למשל הטענה שעל פי ההלכה אישה צריכה לעבור מרשות אביה לרשות בעלה, ואסור לה להיות נתונה למרות פיקודית אחרת. מעבר לבעייתיות העקרונית שקיימת בשימוש בקטגוריות מושגיות אלו לתיאור המציאות החברתית שבתוכה אנו חיים כיום, הרי שגם לפי תפיסתם המקורית של חז"ל אישה רווקה מעל לגיל מצוות איננה עוד ברשות אביה לכל דבר ועניין, והיא מהווה אישיות משפטית עצמאית לחלוטין. וזו כמובן רק דוגמה. הנימוקים ההלכתיים האחרים, הניתנים כהסבר לעמדה המתנגדת לגיוס נשים לצבא, אינם בעלי כוח שכנוע רב יותר.
פקודת השירות המשותף מיועדת בשביל להסדיר שירות משותף לחיילות וחיילים, ובעיקר חיילים דתיים, והחליפה את פקודת השילוב הראוי משנת 2004, עודכנה סופית, לאחר תהליך ארוך ומתוקשר בספטמבר 2017. על אף שנוסחה האחרון של הפקודה התקבל באכזבה בקרב חלק מהמעורבים בהליך עדכונה.
בהתאם למדיניות צה"ל להרחבת שירות הנשים, כיום, כ-86% מהיחידות בצבא פתוחות לשירות ללא הבחנה מגדרית. מדיניות זו תואמת את עמדת הציבור אשר, לפי מדד השלום של המכון הישראלי לדמוקרטיה שפורסם באוקטובר האחרון,הרוב תומך בה. יחד עם זאת, מפילוח התשובות על בסיס דתי, עולה, כי רק 38% מהציבור הדתי תומך במדיניות זו, לעומת תמיכה של 91% מהציבור החילוני. זאת על אף שיותר ויותר נשים דתיות בוחרות בשנים האחרונות בשירות צבאי.
ואולם עיקר הדיון כיום ביחס לשירות נשים בצה"ל, אינו נוגע בשאלה עד כמה פותח צה"ל את בסיסיו בפני נשים , אלא בשאלה כיצד הוא מאפשר לאותן נשים לשרת בכבוד, משעה שנקלטו לשירות באותן יחידות.
למרות הבעייתית בכל הנוגע ליישום הפקודה ושמירה על כבודן של החיילות, קשה למדוד היום את היקף התופעה ולקבוע האם המקרים המדווחים לתקשורת הם בבחינת סיפורים אישים או שזה משקף את המציאות. הדבר נובע בין היתר מכך שהתלונות, הן על פגיעה בנשים והן על פגיעה בחיילים הדתיים, אינן מתאחדות לגורם אחד, אלא מתפזרות בין גורמים שונים בחברה האזרחית ובצה"ל.
אולם, גם לא עם מספרים מדוייקים אנו יודעים כי קיים פער בין הפקודה שבה מקבלים לבין היישום שנעשה בשטח ובעקבות כך גם פעמים רבות ניתנות פקודות שפוגעות רבות בחיילות. למרות הדרך הרבה שעשה צה"ל לטובת שילוב נרחב של נשים ביחידות השונות ובכלל גם ליחידות לוחמות, הרי שעדיין התפיסה לפי זה היא לדרוש או לצפות מנשים לוותר על זכויותיהן בשם "טובת הצבא" או "שקט מערכתי", עדיין נחלתם של מפקדים רבים מדי. וכך, נשים נדרשות לגלות הבנה כאשר הן מתבקשות לפנות את מקומן, למשל, לטובת מדריך או מדגים גבר, או כשהן מונחות לצאת מהבריכה בעת פעילות הווי בשל הגעת חיילים דתיים למתחם, או להימנע מלבישת חולצות בהירות מאותם הטעמים. זאת, על אף שהנחיות מסוג זה מנוגדות לפקודה.
בעקבות העלאת אחוזי הבנות שמתגייסות לצה"ל באה במקביל בעיה אחרת, אנו עדים לסערות חוזרות ונשנות סביב 'פקודת השירות המשותף' בצה"ל. העימות סביב הפקודה נוצר בשל שילוב בו-זמני של שני תהליכים חברתיים, שיצרו התנגשות הדדית: מצד אחד, עליית משקלם של החיילים הדתיים בצה"ל, וביניהם גם כאלה המקפידים על הפרדה מגדרית מוחלטת. מנגד, בשני העשורים האחרונים גם עלה בהדרגה ובהתמדה משקלן של הנשים ביחידות הקרביות.
על רקע זה נוסחו בשנים האחרונות כמה וכמה גרסאות של 'פקודת השירות המשותף', שביקשו להסדיר את האופן שבו יוכלו נשים וגברים דתיים לשרת בכל זאת אלו לצד אלו. הגרסה הלפני אחרונה, שפורסמה בספטמבר 2016, כבר הלכה כברת דרך לקראת דרישות הדתיים. היא אמנם קבעה שבטקסים רשמיים לא תינתן לחיילים שאינם מעוניינים בשירת נשים אפשרות לוותר על הטקס, אבל אפשרה הימנעות כזו באירועי יחידה שאינם רשמיים. הפקודה גם מאפשרת לכל חייל דתי להימנע מכל פעילות עם בני המין השני, בכל מצב של "חשש סביר למגע גופני, לייחוד או לפעילות בלבוש חשוף". יתר על כן: חייל ששובץ ליחידה מעורבת אמור להישאל האם הדבר בעייתי מבחינת אורח חייו הדתי, ואם תשובתו חיובית – על המפקדים לשבצו ביחידה "מגדרית", כלומר כזו המורכבת מבני מינו בלבד.
עם זאת, לקצינים ולנגדים לא ניתנה אפשרות אוטומטית לסרב לשרת ביחידה מעורבת, מתוך ההבנה כי בעוד יש לאפשר זאת לחיילי החובה שלהם אין ברירה אלא לשרת - אנשי הקבע בחרו להיות שם מרצונם. לפיכך הצבא הוא שרשאי לקבוע עבורם היכן ישרתו.
לפני כמספר זמן, בפקודת השירות המשותף המעודכנת שפורסמה ב-12 בדצמבר, נקבע כי תינתן גם לקצינים ונגדים אפשרות לערער על הצבתם ביחידה מעורבת, "מתוך התחשבות באמונתו של הקצין או הנגד". אמנם, אין מחויבות אוטומטית לצבא לקבל את עמדת משרתי הקבע, אבל מנגד נקבע במפורש שהערעור יתחשב גם בעמדתו של הרב הצבאי הראשי, שמן הסתם יתמוך בבקשה לשירות ביחידה נפרדת.
למעשה, השיגו הרבנים כמעט את כל מבוקשם לגבי זכויות החיילים הדתיים. עיקר הכעס שלהם על עמדות הצבא מצוי אפוא במקום אחר. חלק מרבני הציונות הדתית מאמינים זה מכבר שהרפיון פשה בשורות צה"ל, והאתוס של מערכת החינוך הצבאית מושפע יותר מדי מרוחות ליברליות קיצוניות המנשבות בשוק האזרחי. אחת הדוגמות לכך, לכאורה, היא חשיפת החיילים לדילמות מוסריות בסדרות החינוך שהם עוברים, במקום להקנות להם אהבת הארץ ומוטיבציה קרבית. מתוך כך ביקשו הרבנים לדאוג לא רק לזכויות החיילים הדתיים, אלא גם לרוח הלחימה של כלל צה"ל ולעודד אותה, בהתבסס על אמונה דתית ומקורות הלכתיים ודתיים. לשם כך הוקם במסגרת הרבנות הצבאית 'ענף תודעה יהודית'.
את הפעילות הרבנית בכיוון הזה הצבא הולך ובולם בשנים האחרונות, לאור ביקורת גוברת והולכת שנשמעה כלפיה בשיח הציבורי. במלים אחרות: הצבא מוכן להתחשב באמונות הפרטיות של החיילים הדתיים ולאפשר להם לממש אותן, אבל הוא הולך ומצמצם את סובלנותו כלפי ניסיונות להשליט על כלל המערכת הצבאית את אמונותיהם. דומה שזה המפתח שצריך להנחות את הצבא גם בעתיד, לעימותים שמן הסתם עוד יבואו: התחשבות מקסימלית באמונות ותפישות החייל הדתי, כל עוד אלה אינן פוגעות בשאר חבריו וחברותיו ליחידה – לצד התנגדות מוחלטת לכך שאותן אמונות יכתיבו את הנורמה הכלל-צה"לית ביחס לנשים - למשל, בהימנעות משירת נשים, או מגיוס נשים ליחידות לוחמות.
רבנים רבים בעיקר מהמיעוט החרד"לי,יצאו במאבק נגד שירות נשים בצבא. מדובר בסוגיה חמורה מאין כמוה, ממש ייהרג ובל יעבור. הקיצוניות והטונים מזכירים את אלו של עמיתיהם החרדים אנשי הפלג הירושלמי הנאבקים גם הם ב'גזירת גיוס' אחרת. דומה שמסע הצלב הרבני נגד הצבא והרמטכ"ל, לא רק שצפוי להיכשל, אלא מביא כבר עכשיו לפגיעה מיותרת בצבא ובתורה אותה מבקשים הרבנים לייצג.
המתח סביב שירות נשים בצבא נמשך כבר תקופה ארוכה ומביא למאבק נחוש של רבנים נגד התופעה. למעשה, מדובר במאבק בשתי תופעות שונות: האחת, שילוב נשים בתפקידים צבאיים וביחידות בהן אן לא שרתו בעבר, והשנייה, עליה משמעותית בבחירה של בנות דתיות לשרת בצבא. רבנים מובילים מאבק ארוך בשתי התופעות הללו, אבל בשבועות האחרונים דומה שהטונים מוחרפים והמאבק עלה מדרגה. רבנים מרכזיים קראו בין השאר לרמטכ"ל להתפטר; קבעו שהצבא הכריז מלחמה שבה צריך לנצח; טענו שהגיוס מביא להרס המשפחה היהודית; קבעו שגיוס נשים מביא למיעוט ילודה; והביעו עמדה שיש איסור מפורש לשירות של גברים ונשים בכל יחידה שהיא.
יש הטוענים שהטונים הגבוהים והמתלהמים מלמדים כי ברבנים אחז חיל ורעדה, לנוכח העלייה במספר הבנות הדתיות שמתגייסות לצבא והשילוב של נשים בצבא. אבל דומה שכך נחשפת האג'נדה האמתית של רוב הרבנים הללו. בשתי מילים: "נשים למטבח". עיון בדברי הרבנים מגלה שהצעקות נגד גיוס נשים לצבא הן רק המתלה בו משתמשים הרבנים הללו, כדי לקדם אג'נדה עקרונית וכללית יותר. לפי התפיסה שמציגים הרבנים, תפקידה של האישה בבית. שם היא צריכה לגדל מספר ילדים רב ככל האפשר, 'על אדני הקדושה'. כל עיסוק אחר, כמו עבודה וקריירה, העלולים להסיט אותה מייעודה זה פסול, ואם בכלל - הוא בעדיפות נמוכה ביותר.
אכן, כדברי כמה מהרבנים, מדובר כאן במלחמת תרבות. אלא שצריך לחדד על מה המלחמה. לא מדובר רק בשירות צבאי ובבעיות הכרוכות בו. מדובר במאבק על החזרת הנשים לבית, למטבח. מצד אחד ישנה המודרנה, והרעיון הלא כל כך חדש של שוויון בין המינים ויכולתה של האישה לממש את עצמה בדרכים מגוונות, ומהצד השני, הרבני, רצון להפוך את האישה לעקרת בית, שלכל היותר תמצא לה פרנסה שאינה מתנגשת עם האופי הנשי, הרגשי, העדין הראוי לבת ישראל.
המאבק כנגד גיוס בנות לצבא הוא מאבק באפשרות של בנות דתיות לראות שהן יכולות ומסוגלות לעשות, להתקדם, ללמוד, לתרום ולא רק בבית. בעיני הרבנים הצבא הוא השער לאפשרויות האחריות, המודרניות ןהשוויוניות. הוא יכול להוות עבור הבנות, שמוצאות את עצמן תורמות בתפקידים משמעותיים, מתאבן לחיים עצמם. יראו כי טוב, וישאפו, רחמנא לצלן, לפתח קריירה. אגב, בכמה בעיני כמה רבנים ובכמה אולפנות, מחנכים את הבנות להעדיף לא לעשות אפילו שירות לאומי. את השירות שלהן, אומרים להן, תעשינה אם תלמדנה מקצוע נשי ראוי, תינשאנה בגיל צעיר, תלדנה ילדים ותגדלנה אותם.
בזעקות השבר וקריאות הקרב, הרבנים אולי משפיעים על כמה בנות לחזור למטבח, אבל מפסידים ברוב החזיתות האחרות. הבנות הדתיות מצביעות ברגליים ומתגייסות לצבא במספרים גדלים והולכים; הבנים ממשיכים לשרת מתוך מוטיבציה גבוהה; הרמטכ"ל, שהדבר האחרון שהוא רוצה זה 'לפגוע במשפחה היהודית', מושמץ כאילו הוא קם בבוקר וזומם מזימות נגד הדתיים והיהדות, והציבור הרחב רק מואס עוד יותר ברבנים הללו וביהדות שהם מייצגים.
שירות צבאי של בנות שנוי במחלוקת הלכתית, והתנגדות לו היא לגיטימית, אבל השאלה היא מה עומד מאחוריו. את השאלות ההלכתיות אפשר וצריך לפתור. הצבא, שבין בכיריו יש מפקדים דתיים, מעוניין בשירות דתיים ודתיות בצבא, ונכון לעשות מאמץ לפתור אותן. אבל הטון הלוחמני והביטויים העולבים ברמטכ"ל ובצבא לא מועילים לקדם לא את פתרון המחלוקת ולא את הצורך של הצבא.
השירות הלאומי
ישנן אופציות שונות לבנות דתיות שאינן רוצות להתגייס לשירות צבאי, והוא נקרא שירות לאומי. השירות לאומי מאפשר לכל מי שאינו יכול להתגייס לצבא ומקבל פטור מהצבא ולמרות זאת רוצים לתרום שנים למען המדינה, בזכות השירות הלאומי אותם אנשים כן יכולים לתרום למדינה במסגרת השירות לאומי.
שירות לאומי הנו שירות התנדבותי בו תורמים צעירים וצעירות מזמנם וממרצם לתועלת החברה.
על פי חוק השירות הלאומי, כל אזרח אשר קיבל פטור משירות צבאי, יכול להתנדב לשירות הלאומי. בתוך אוכלוסייה זו נכללים: גברים, נשים, יהודים, ערבים, חילוניים ודתיים ופטורי גיוס מכל סיבה שהיא.
נכון לשנת 2019 בישראל מתנדבים כ-18,000 צעירים בשירות לאומי. כמחצית ממתנדבי השירות הלאומי בישראל הן בנות דתיות לאומיות ששוחררו מחובת השירות בצה"ל מטעמי דת, כרבע מהם חילונים, כרבע מהם מגיעים מהחברה הערבית, כ-8 אחוזים שייכים לקבוצות אוכלוסייה מיוחדות .ניהול השירות הלאומי בישראל מבוצע על ידי שמונה עמותות: האגודה להתנדבות, בת עמי, העמותה לשוויון חברתי ושירות לאומי, עמינדב, ש"ל, שלומית, אופק וחיבור חדש. עמותות השירות הלאומי אחראיות על איתור מועמדים, שיבוצים במקומות שירות וליווי המתנדבים במהלך השירות. המדינה מפעילה סמכויות פיקוח ותכנון אסטרטגי מקיף לכל נושא השירות, באמצעות רשות השירות האזרחי-לאומי.
בסוף שנות ה-60, בעקבות מלחמת ששת הימים, נוצר רצון גדול בקרב בנות דתיות לשרת את החברה במקביל לציבור החילוני. מספר בנות החלו להתנדב ללא מסגרת מסודרת בתום התיכון, ובעקבות כך הוקמה בשנת 1971 האגודה להתנדבות כגוף המוכר המייסד של השירות הלאומי על ידי דב פרומן ונציגי ציבור נוספים מן הציונות הדתית.
בשנות ה-90 חלו תמורות בחברה הישראלית, ביניהן ירידה באחוזי הגיוס לצבא, ופנייה של בנות שאינן דתיות, ובנים, להתנדבות לשירות הלאומי, ונוצר לחץ ציבורי לפתיחת שורות השירות הלאומי לכלל אזרחי המדינה. כתוצאה מכך, הקימה המדינה מספר ועדות, ביניהן ועדת עברי, שאת מסקנותיה אימצה ממשלת ישראל בסוף 2006, ובמרכזן פתיחת השירות הלאומי לכלל האוכלוסיות הפטורות משירות צבאי, כולל בנות שאינן דתיות, בנים, וערבים. כתוצאה נקלטו אלפי חילונים במסגרות השירות הלאומי השונות. כמו כן נפתחו מסגרות המשלבות את האוכלוסייה הערבית והדרוזית בשירות הלאומי. החל משנת 2000 ואילך מתקיימת עלייה רצופה וחדה במספר בני המיעוטים המשרתים שירות לאומי-אזרחי. בשנת 2010 התחילו את השירות 1,350 בני מיעוטים, בנים ובנות, בהשוואה לכ-100 בשנת 2003.
בנוסף לך מאז הקמת צה"ל ובעיית הבנות הדתיות שאינן מתגייסות לצה"ל בעקבות הבעיה ההלכתית בנושא, התפתחו שאלות רבות אם לחייה את הבנות בשירות לאומי או לא, כיום השירות הלאומי אינו דבר חובה אז אחוזי הבנות הדתיות שמקבלות פטור מהצבא והולכות לעשות שירות לאומי גדול מאוד ורק עולה וגובר.
רוב הרבנים שהתנגדו שבנות דתיות ישרתו בשירות צבאי מעודדים את הבנות הדתיות ללכת ולעשות שירות לאומי.
המאבק בין שירות לאומי לגיוס צבאי
למרות כל הטוב שישנו בשירות הלאומי ידוע כי גם בשירות הלאומי או במערכות אזרחיות אחרות קיימות בעיות, וגם שם נדרשת עין פקוחה, מאמץ לשפר וגם נכונות להחליף מסלול בעת הצורך. מוטלת האחריות על כל הנוגעים בדבר לוודא שהתרומה למדינה תהיה במסגרת הולמת שלא מזמינה תקלות. אבל אין מה להשוות לאווירה בצבא, שהיא מתירנית הרבה יותר, מסיבות מובנות.
למרות התנגדות רוב הרבנים לכך שבנות דתיות ישרתו בצבא ישנם בודדים שבכל זאת מסכימים. אביא לדוגמא את פסיקתו של הרב גורן שהשיב בשנה האחרונה לכהונתו כרב הראשי לישראל, לפניתה של ילדת תיכון דתי,כי לטוען שכל בת המרגישה שיכולה להתמודד עם הקשיים, מבחינת אורח חיים דתי, הכרוכים בשירות צבאי, אך ראשית להתגייס לצה"ל, רצוי ליחידות דתיות. הרב לא הכיר את השאלות והוא בתשובתו מדבר על כלל הבנות הדתיות.
בנוסף אלה שמצדדים בגיוס נשים מזכירים את דברי המשנה במסכת סוטה שגם נשים צריכות להשתתף במלחמת מצווה וכיום מדינת ישראל נמצאת במלחמת מצווה. לנושא נשיאת הנשק טוענים המצדדים כי ההיתר להלכה כי לא תלבש אישה לבוש גבר שבגללו הרבנים טוענים שאסור לשאת נשק לא קיים בימינו כי כיום זה לא מובהק שנשק הוא כלי גבר בלבד. גם לטענת עניין הצניעות יש למעודדים גיוס נשים תשובה- עניין "כבודה בת מלך פנימה" תלוי במנהגי המקומות. כמה ממצדדי השירות טוענים כי האישה יכולה לשרת בצבא אך ללא נשיאת נשק. אם זאת מסכימים כולם כי ישת תנאים
לסיכום, ניתן לראות שעל פי חוק גיוס חובה לצה"ל בישראל קיימת חובת גיוס של כל האוכלוסיות ובני הנוער בארץ. אחד מהזרמים המתנגדים לגיוס נשים דתיות הוא זרם הציונות הדתית שממליץ לבנות הדתיות בארץ להצהיר ולעשות שירות לאומי. אך, גם בתוך זרם זה הדעות של הרבנים חלוקות. ניתן ללמוד גם שעדיין הרבה בנות דתיות מחליטות להתגייס לצה"ל ולתרום את חלקן למדינה דרכו. ואלו המתגייסות נסתמכות על דעת מיעוט רבני. בנוסף, ניתן לראות שמיעוט מהרבנים בעד גיוס בנות לצה"ל, אך רוב הרבנים מעודדים את הבנות ללכת לעשות שירות לאומי. הדיון על גיוס נשים דתיות נמצא עדיין בעיצומו וכנראה שעוד יחולו בו שינויים והתאמות על פי הגישות השונות.
https://www.idi.org.il/parliaments/22242/22247
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA_%D7%93%D7%AA%D7%
https://public-policy.huji.ac.il/sites/default/files/public-policy/files/zvikinoymanthesis.pdf
%99%D7%90%D7%9C-%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7-%D7%91%D7%9F-%D7%93%D7%95%D7%93/
